בלוף

אני כזה בלוף. לכן קשה לי לראות בלופרים בפעולה. בלופרים ש-get away with it. אנשים כל כך נפוחים. אני באמת ובתמים רוצה לעזור, להצליח (אני יודע שאני לא מובן. אני מריץ פה מחשבות).
אוקיי, אני לא בלוף. אני מנסה. אני משתדל. אני רוצה להאמין ביכולותיי. אני מנסה לשכנע אחרים בערכי. ואחר כך, כשהדברים לא הולכים בדיוק כמו שהתכוונתי, אני מרגיש שאני בלוף. שהייתי בלון נפוח. נחשפה ערוותי. ואחרים? They get away with it.

מודעות פרסומת

Unemployed, or as they say in Russian: Гтуьздщнув

I want to be a cook. I want to be a chef.

I want to sit by the computer half the time, looking up stuff. Information. Translation.

And the other half I want to cook and bake.

Sex can wait. These are far more important.

I love time off. I love sleeping till late. But freedom freaks me out. Today I began quivering.

Quivering with anxiety.

Now – well, not only now, but now too – I've realized how obsessive I am.

I'm obsessed with little things, such as checking my email accounts every few minutes or seconds.

Same goes for Facebook, OKC, Alpha (another dating site), and then all over again. The whole day through.

And if that weren't enough, I got a call today from someone who might assign me with an info seeking project.

She spoke to me minutes after I'd sent them my CV. And we spoke, and I asked her to send me a detailed

request. Sure thing. And then I kept checking my email's inbox. I got so excited; what can I do?

And the today's highlight, what's kept me going all these waking hours (since 10:30 a.m.), is tonight's concert (Nurit Galron unplugged).

Pthtc. Absolutely.

כ"ז בניסן תשע"ד (כי לא יאה לי סתם לכתוב יום השואה)

אוקיי, קודם כל לזוועות יום השואה.

שרתי בטקס את "העיירה בוערת", בית ביידיש, בית בעברית, בית ביידיש.

הקלטתי את עצמי שר, כי חשבתי להשמיע לאמא שלי את ההקלטה.

הגעתי הביתה, שמעתי את ההקלטה, חשכו אוזניי. איזה אסון. איזו בושה. איך העזתי.

 

לפני הטקס עשיתי מעשה. כתבתי לה מייל. פניתי אליה אחרי חודשים של ייסורים. פתאום אזרתי אומץ; חשבתי שאולי סוף סוף אצלי לבכות: תגובה ממנה + יום השואה = בכי בטוח. שנים אני מנסה לבכות.

אבל קרה דבר מעניין. לפני הטקס כמובן הייתי בהיסטריה. דיכאון עולמי. מה חשבתי לעצמי, חשבתי לעצמי. מה עשיתי. למה אני מתעלל בעצמי.

אבל במהלך הטקס חל בי מהפך. התחלתי להתחזק. הרגשתי את הכוח. מי היא. מי היא בכלל. להפך. מי רוצה אותה בכלל.

נכנסתי קקה, יצאתי מחוזק. עד ששמעתי את ההקלטה, וחשכו.

איזה אסון.

אז עכשיו אני כך: מתבייש בעצמי על שהעזתי לשיר לפני חברי הקיבוץ.

גאה בעצמי שסוף סוף כתבתי לה.

יודע שאתחיל לחכות בעצבנות לתגובתה.

כבר לא כל כך פוחד מהתגובה. תענה מה שתענה, אם תענה. אני מצפה לגרוע מכל.

ומחר יום השואה. ואני עושה מבחן TOVA. סוף סוף. ריטלין.

די, אין לי כבר מה לומר. לא שנון ולא לא.

לילה טוב.

למה יש אנשים שהם מצליחנים, פושרים, ואני רך כזה?

ראיתי תמונה של מישהי שהכרתי בילדותי. היא הייתה ילדה, אני הייתי ילד.

היא איזה משהו במנהל עסקים, ניהלה חברה גדולה, משהו משהו. אני מסתכל עליה ונבהל. נעלם לה החיוך.

בעצם, לא בטוח כמה הייתה מחייכת כילדה. אבל זה ניתוח לאחור.

נראית מין אישה קשה כזו. אולי זו תמונה לעיתונות. מישירה מבט קפוא.

אני מסתכל עליה ונבהל. שלא תכעס עליי. שלא תזלזל בי.

כשחושבים על זה, תחומי העיסוק שלנו משיקים. אבל היא שם, אני פה, מעבר לזכוכית, קפוא תחת מבטה.

 

ערב פסח

הייתה שנה מעולה.

התאהבתי. אהבתי. התקרבתי לילדיי.

נזרקתי. נשברתי. לרסיסים.

גלשתי. חלום שהתגשם.

ולבי עדיין מרוסק. גם נפש מרוסקת יש לי.

רוצה לבנות הכל מחדש. לא מאמין בכוחותיי.

אני לבד. אני ואפסי.

אין עוד מלבדי.

אסור לתת לאף אחד לרסק אותך. אתה אתה.

אני אני. אני שווה. אני חזק. אני יכול.

האמן בכוחן של המלים.

המלים בונות אותך. המעשים מחזקים אותן ואותך.

לעוד שנה, טובה עוד יותר.

 

 

עוד אהבה חדשה

אז אני שוב בסרטים. רכבת הרים. זה טוב?

יצאה לשתות עם חבר לעבודה. והיא תספר לו על בחור מקסים שהיא פגשה, מקסים, אבל גר בצפון, והוא קיבוצניק, ואין לו גרוש, ולמה בכלל להיכנס לזה.

והיא תתקשר אליי הלילה או מחר ותגיד שהיא חשבה על זה, ואני בחור מהמם, אבל הפערים גדולים מדי וכו' וגו' וזיל גמור

היום

מה אני עושה עם החיים שלי? הבת שלי מתרחקת ממני. אני רדוף זיכרונות אהבתי האחרונה והלא רחוקה. נראה שכל החלטותיי…רוב החלטותיי אינן טובות. דבר אינו מתקדם כרצוי או כצפוי.

הצילו.